נס חנוכה

בועז ושרית היו אצלי בגישור לפני שלוש שנים, בפעם הראשונה. הגישור ההוא אז, לא צלח. הכל היה בתוך הגישור הזה, טלנובלה תורכית קלאסית או דרום אמריקאית כזו עם כל המוסיקה והרעש, חוץ מהאוכל המעולה שלא היה נוכח בחדר. הרבה אנשים היו מעורבים בגישור – אמו הדומיננטית של בועז שלא שחררה אותו מאז שנולד והיא לא התכוונה להתחיל לשחרר בגיל 40 – וכאשר בנה אהובה, כואב, היא יוצאת למלחמה שאליה סחפה גם את הוריה של שרית ובני משפחתה, עד כדי כך שבאחד המפגשים היו כמעט מכות. וישנו גם האח הקטן של שרית שהוא טיפוס אובססיבי ולחוץ עם טמפרמנט קצר, שניצל את האירועים ליצר מהומה יותר גדולה והצליח לסבך את העניינים עוד יותר. היו גם זוג חברים טובים עאלק, שבמקום להרגיע עודדו להצגת חוצות כי הנה יש לאחרים חיים יותר מסובכים, בקיצור כאוס. אה ואיך שכחתי את עורכי הדין שבאו בכל הכוח להשיג צדק ללקוחות שלהם, רק ששכחו שצדק זה מושג יחסי בתוך עולם הגירושים ואולי בכלל , והמחירים של השגת כל מה שהם הבטיחו ללקוחות שלהם זה פגיעה בארבעה ילדים שרק רצו שקט, ביטחון וסביבה נעימה לגדול בה.

בתוך כל זה הייתי אני, כמגשרת, כבן אדם, כאשת מקצוע. עשיתי כל מה שאני יכולה על מנת לעזור לשרית ובועז לנקות את הרעש, להתרכז בעצמם ובילדיהם, במה שנכון להם וללא הצלחה. הם נתנו לאחרים להוביל ולשלוט בהחלטותיהם וברגשותיהם והליך הגישור נחלש עד שבסופו של דבר כשל. התחושה של כישלון ההליך ליוותה אותי תקופה ארוכה, אני זוכרת את עצמי מנסה לשכנע את עורכי הדין לעזור לי אבל גם להם היו הקשיים שלהם מול לקוחותיהם ואג'נדה אחרת לטיפול בסכסוך.

שלוש שנים ניהלו הצדדים מלחמות בבתי המשפט, תביעות הדדיות גם נגד האחים וההורים, תיקים במשטרה והרבה כאב. גם כמה עורכי דין התחלפו שם. לפני ארבעה חודשים התקשרה אלי שרית ואמרה כי השופט המליץ לחזור לגישור והם שניהם בשלים לחזור להליך. לא התלבטתי בכלל רציתי לראות אותם. הם חזרו לחדר הגישור קצת יותר מבוגרים, טיפה כפופים והרבה יותר חבולים ומותשים נפשית. העסק של בועז קרס, המלחמות גבו את המחיר, שנים מילדיו לא מדברים איתו, ושרית היא עובדת בשתי משרות ע"מ לשלם את כל ההלוואות שלקחה על מנת לשלם עבור הייצוג המשפטי. מהמקום הזה התחלנו שוב גישור. שלוש פגישות ישבנו, ראיתי איך הם התגעגעו לשיחות ביניהם השקטות. "כל כך פחדתי שבועז ירמה אותי שקלקלתי לעצמי. דווקא עכשיו שהתחלתי לרכב על אופניים הבנתי שכל הזמן צריך לנוע קדימה, כמו החיים אחרת מתרסקים. אין מה להתעסק בעבר אינסוף צריך להביט קדימה" אמרה.

החיבוק שקיבלתי משניהם שהם חתמו על ההליך ריגש אותי מאד. אך לא יכולתי לא לשוב ולחשוב על הדרך הארוכה, על הבחירה שלהם במסלול הזה ועל זה שאי אפשר להציל מישהו אחר. אנחנו יכולים לסייע, לכוון, להאיר ובסוף כל אדם יבחר את דרכו ואת מסע חייו.
וזה לא שאחרי גישור אין קשיים ומכשולים יש כמו בכל דרך אחרת בחיים אבל לפחות בהליך עצמו אנו שומרים על עצמנו, על מה שנכון לנו. בועז ושרית אנשים מקסימים, בסוף ההליך הציעה שרית לעזור לבועז לשקם את העסק – "אתה כל כך טוב במה שאתה עושה, אתה הכי טוב בתחום שלך" אמרה לו ואני התרגשתי ממש ובועז על מנת לעזור לה להוציא את עצמה מהתסבוכת הכלכלית הציע כי הוא ישלם לה במשך שנתיים את אחת ההלוואות שלקחה בסך 2200 ₪ בחודש והכי חשוב הם יתחילו טיפול עם המתבגרים ע"מ לשקם את מערכת היחסים בינם לבין בועז.

בועז ושרית הצליחו לבחור אחרת והם בעייני ההוכחה שיש בעולמנו ניסים. ניצחון האור על החושך. אז אולי השנה שאדליק את נרות חנוכה, אחשוב על בועז ושרית שהוכיחו שגם שיש בעולמנו החיצוני והפנימי חושך אנחנו יכולים להדליק את האור, שנותן בנו אמון ותקווה הוא אור הנס.