מאז שהייתי בת 16 בערך אהבתי לקרוא, ולצערי היום אני לא קוראת מספיק. העומס יחד עם קריאה אינסופית של כתבי טענות עושים את שלהם
את הספר "אורי" של אסתר שטרייט-וורצל אהבתי במיוחד.
קראתי אותו בשקיקה אפילו כמה פעמים.
התחננתי לבנות שלי שיקראו אותו גם. הייתי מוכנה להציע להן כסף תמורת הקריאה וגם זה לא עבד , הן דור אחר שמעניינים אותן דברים אחרים אבל כשטל התיישב אצלי בחדר עם החיוך הרחב והעיניים העמוקות והתחלנו לדבר, פתאום התחוור לי. טל הוא אורי.
זוכרים את הפוסט הקודם שלי על נער בשם טל שהחליט שהוא לא ממש רוצה ללכת לבית של אמא שלו אחרי הגירושים של הוריו?
אז... טל הוא ממש "אורי", הנער מהספר.
מחוספס מבחוץ, קוצני ומבפנים נשמה טובה עם לב רחב והמון רוך.
מול הוריו הוא תוקפני, מקניט, בועט לא רוצה לשתף פעולה, כועס ועצוב ובשיחה אחד על אחת, הוא משתף פעולה, נחשף ונפתח.
טל, ממש כמו אורי, הוא כבר בוגר שרואה עצמו אחראי לגורלו ולכן קובע על דעת עצמו את מהלכי חייו. אני יושבת אתו ומקשיבה לדבריו ומבינה את הקושי שלו לגמרי.
הוא מותש ממסעותיו בין הבתים, הוא משועמם אצל אמא ורחוק מהחברים.
דיברנו ארוכות טל ואני.
שיקפתי לו את זוויות הראייה של ההורים ולהם אותו.
עם הזמן הוא הבין שהוא חייב להגיע אל ליאת, אמא שלו.
היא לא תוותר עליו לעולם וזה היה לו ברור.
אבל כל זה יקרה בתנאים חדשים, שיתאימו גם לו.
שינינו את הסדרי הראיה והתאמנו אותם עד כמה שניתן לצרכיו וליכולות אמו. טל התחייב לבוא אליה, בלי ויכוחים וברוח טובה.
הוא התחייב לשמור על המשפחה.
הורים מתגרשים אחד מהשני
וברוב המקרים, הם לא יוותרו על הילדים.
התנגשויות יכולות לקרות כשהילדים מתבגרים ומנסים ליצור נפרדות מהוריהם, לפתח עצמאות ולקבל החלטות על חייהם מבלי שהוריהם יתערבו
ואז הם נקרעים בין עולמות וזה מפחיד.
אותם ואותנו.
התפקיד שלי כמגשרת הוא לגשר בין העולמות ובין התהומות האלו שנפערים.
כולנו זקוקים למישהו שיראה אותנו באמת וכאן אני נכנסת לתמונה.
יש גישורים, כמו זה, שהסיפוק בתוצאה הוא כזה
שאני חייבת לנצור אותו אצלי
כמה שיותר.