הגישור כביטוי לערך השלום

הבחירה בפתרון סכסוכים שלא בדרך משפטית, והגישור כמוסד מתווך בין צדדים הנמצאים בסכסוך כמשכין שלום, רכש לו אהדה מידית בחברה הישראלית ולא במפתיע: מעמדה הרם של הפשרה במשפט העברי ובמסורת היהודית מושרש בתפיסה היהודית. לא ייפלא אפוא שמוסד הגישור המגלם בתוכו גם את עקרון הפשרה רוכש לו אהדה כה רבה בציבור הישראלי, אהדה הנוגעת לאישיות קיומו על פי הכתוב: "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט).

עם זאת, בקרב חלק מאנשי המשפט הוא נתפש לעיתים כמוסד המתחרה בבית הדין, שכן הגישור השואף לפשרה עלול לסטות מן האמת המשפטית לטובת ערכים של הסכמות, שלום ואחווה. הגישור מכיל ומאמץ לתוכו את ההבנה כי יש יותר מאמת אחת, ולעיתים אין לאמת המשפטית בהכרח עליונות על ערכים אחרים. יתרה מזאת, כל עוד האמת מצויה בהסתר והנה בגדר אמת סוביקטיבית, ערך השלום גובר.

במקורות היהודים ישנם מספר אזכורים לקיומן של אבני הדרך של עולם הגישור, במקרים שונים ועל ידי דמויות מפתח שונות – ניתן לציין במיוחד את דמותו של אהרון הכהן שמתיאורו ניתן לומר כי הוא אבי הגישור במשפט העברי, "אוהב שלום ורודף שלום".

הגישור נתפש כמגלם עקרון שונה מערך המשפט

המשפט כביטוי לערך האמת, והגישור כביטוי לערך השלום. למרות הניגוד בין שני ערכים אלו שאפו חכמי התלמוד לכפוף אותם זה לצד זה בכפיפה אחת: "רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע. שנאמר 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם' והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע [=גישור]" (סנהדרין ו ע"ב). התלמוד רואה את משה רבנו כמייצג את הדין, ואת אהרון הכהן כמגשר: "משה היה אומר: יקוב הדין את ההר [יש למצות את הדין]. אבל אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחברו, שנאמר 'תורת אמת היתה בפיהו, ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי' (מלאכי ב,ו)" (סנהדרין ו ע"ב).

המדרש מרחיב במקום שהתלמוד מקצר: "כיוון שהיה שומע מחלוקת ביניהם, קודם שיבואו לפניו לדין, היה רודף אחריהן ומטיל שלום ביניהן" היינו: אהרון היה נפגש עם הצדדים לפני הדיון המשפטי ומבקש למנוע מהם את הכאב והסבל המלווים את ההליך המשפטי. משמעות ה"שלום" כאן רחבה מיישוב הסכסוך גרידא, וכמו בהליך הגישור, משמעה שסיימו הצדדים את הסכסוך ביניהם מתוך הבנות הדדיות, שלום ורגיעה אמיתית של הסכסוך ומה שגרם לו, בניגוד לתוצאותיו האופייניות של ההליך המשפטי, שבדרך כלל מגביהות את חומות האיבה שבין הצדדים.

אהרון משתמש במספר עקרונות המאפיינים את הליך הגישור – הוא נתפס כמי ששמר על נטרליות ולא בחר לשפוט ולחרוץ גורלות. תכונתו אולי החשובה ביותר של המגשר, מאחר ולזה אין סמכות קביעה. הוא נפגש בנפרד עם הצדדים, מה שמאפיין אף הוא את ההליך, האופציה לפגישות נפרדות המאפשרות תקשורת כנה ופתוחה יותר עם המגשר.

הפשרה על הדין נפסקה להלכה כמובא ברמב"ם: "מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה בדין אתם רוצים או בפשרה אם רצו בפשרה עושין ביניהן פשרה… יפה כח פשרה מכח הדין ששני הדיוטות שדנו אין דיניהן דין ויש לבעלי דינין לחזור בהן ואם עשו פשרה וקנו מידן אין יכולין לחזור בהן" (רמב"ם הל' סנהדרין פ'כב הל' ד-ו). ניתן להבין מן הדברים כי ערך הפשרה גובר. יתרה מזאת, השופט צריך להיות נייטרלי במהלך הדיון, אך בסיימו עליו להכריע במחלוקת ולומר לאחד הצדדים: "סרחת" ואתה חייב בדין. לא כן המגשר, הנמנע משיפוטיות גם עם תום ההליך, ומאפשר למתדיינים ליישב ביניהם את המחלוקת בלי לגרום לאיש לשבת על "כסא האשמים".