בין הורים לילדיהם

רונית ואליהו נשואים 40 שנה. הם גידלו את ארבעת ילדיהם באהבה, בחום במסירות וכמו בכל בית היו להם את הקשיים שלהם, הריבים ה"דברים הרגילים". הם צלחו את גיל ההתבגרות של הילדים ומבחינתם רצו להתחיל בחייהם החדשים כהורים שילדיהם יצאו מן הקן ועכשיו תורם לפרוח.

בנם הקטן נועם, סטודנט בין 23 עדיין גר בבית. הוא נהנה מהנוחות שהבית מספק, מכך שאין לו דאגות כלכליות ואוכל חם מחכה לו על השולחן ובעיקר מכך שהוא לא צריך לצאת לעבוד יותר מכמה שעות בשבוע. לפני כשנה הכיר נועם את נטע וזו לאחר מספר חודשים עברה לגור איתו. רונית ואליהו הרגישו כי ביתם שלהם "נגנב" מהם.

תחושתם הייתה שנטע מערערת על סמכותם, מרגישה בבית כביתה שלה, מתחצפת, לא עוזרת ולא מסייעת והוא מקבל את דבריה, עומד מולם, רב איתם ומצדד בה. והכעס מולה ומול בנם הלך והתעצם.

מערכת היחסים החלה להסתבך, הבית התמלא מריבות, כעס, תסכול. אליהו ביקש מספר פעמים מנועם שיצאו לדירה משלהם, הציע אף שיעזרו להם כספית אך הזוג הצעיר שלנו לא רצה לצאת.

הביקורת עליו ועל נטע פתחה מחדש פצעים ישנים של נועם מהילדות ועוררה אצלו זעם שגרם לו להתנגדות לכל הצעה שהעלו ההורים, גם להצעות שהיו טובות ונכונות לו.

הם הגיעו לגישור.

כשאנו הופכים להורים, אנחנו לא מדמיינים לעצמנו שיבוא יום בו לא נתקשר עם ילדינו, אבל זה קורה.

הליך הגישור יכול לעשות פלאים למערכת היחסים שבין הורים לילדיהם, הוא מאפשר פתיחת ערוצי תקשורת חדשים, הבנה אחד של השני, הצפת בעיות, פחדים, תחושות, בונה אמון מחדש בין הצדדים ומנגנון לקיחת אחריות. זאת תוך כדי תיווך וסיוע של המגשרת וכיוון הצדדים לפתרון שישיב לבית את השקט יחד עם הבנה כנה ועמוקה יותר אחד של השני.

הליך הגישור להבדיל מהטיפול, ממוקד מטרה, קצר יותר, בונה הסכמות, מתייחס לעתיד כאשר המגשר עוזר לצדדים להגיע להסכמה בנושאי המחלוקת.