אין דבר העומד בפני הרצון?

שנים הסתובבתי לי עם המחשבה שהרבה דברים קשורים לרצון שלנו, אנו תלויים בכוח הרצון שלנו על מנת להשיג דברים ואם נרצה משהו מאד נוכל להגשים את רצוננו. "אין דבר העומד בפני הרצון מי שרוצה – יכול", נדמה לי אפילו שהמשפט הזה היה תלוי בבית הספר היסודי על הקיר בכיתה.

תפיסת החיים שלי שהתעצבה לה היא שאם אני רוצה משהו מאד אני יודעת שיהיה עלי לעבוד קשה, להשקיע הרבה מאמץ וסביר להניח שגם אסבול בדרך ( בכל זאת גם קצת פולניה 🙂 ) וככה אוכל להתקדם לעבר השגת המטרה שלי. לכל דבר יש מחיר ולכל עשייה יש השלכות ואם אנחנו מוכנים לשלם את המחירים אז אפשר להגשים את החלומות. כן זה המתכון – עבודה קשה, מאמץ וסבל.

והרצון - הוא המחבר בין כל המרכיבים ועוזר לנו לעמוד בכל המכשולים בדרך להשגת המטרה.

כוח הרצון הוא כמו שריר אמרה לי פעם מישהי חכמה מאד, תתרגלי את כוח הרצון, תעבדי עליו ואז תוכלי לבצע שינויים ולהגיע להישגים המיוחלים. האמת, נשמע מאד הגיוני. לא שאני מצליחה להבין איך מתרגלים אותו, אבל את הקשר בין ספורט לכוח הרצון אני דווקא מבינה.

עם הגיל, ההתבגרות וההתפכחות, ובעיקר כמה חלומות שלא הצלחתי להגשים וכוח הרצון שלי שלא ממש עזר לי פה, כי באמת רציתי , הבנתי שהוא כנראה לא ממש מספיק. יש הרבה דברים שנתקעים לנו בדרך, מקלקלים ומפריעים לנו להגשים את עצמנו.

ואז הגיחה לחיינו הקורונה ומכיוון שאין הופעות, סרטים, הצגות או כל פעילות אחרת שמשאירה אותנו שפויים קניתי הרצאה בזום של ד"ר שמעון אזולאי, הרצאה מצוינת ומעניינת בעייני.

והנה ד"ר אזולאי בא ומתריס שהרעיון הזה של כוח הרצון הוא מסוכן, שלרצון שלעצמו אין אנרגיה, הוא לא המשאב הכי חזק שיש ואנחנו לא יכולים לסמוך על הרצון ככוח יוצר. על המשפט "אין דבר העומד בפני הרצון" לא היה לו שום דבר טוב להגיד.

הוא נתן דוגמא די קלאסית על אדם שמחליט שהוא רוצה להתחיל לרוץ. הוא רואה סרטון השראה ומחליט שהוא מתחיל לרוץ. הוא קונה בגדי ספורט שווים ונעלים טובות כי אם כבר לרוץ אז לרוץ בסטייל וזה הרגע החזק שלו. אז אותו רץ שלנו, ירוץ יום, יומיים ובסוף יש להניח שהרצון יתחיל לנמנם ולאבד מכוחו.. זה בטח גם עם דיאטות ככה ועוד כל מיני.

ואז התחדדה לי המחשבה. אני רואה את זה הרבה בחדר הגישור. הרצון לבד לא מספיק. אנשים כדי שהם יוכלו להגשים את רצונם ומטרותיהם צריכים תמיכה, משפחה, חברים, אנשי מקצוע. אנשים צריכים את הקהילה מסביבם. רצון ללא פיגומים ועיגונים קהילתיים אין לו יכולת להתממש אמר ד"ר אזולאי. והוא צודק. אנשים הם הפיגומים שלנו, הם העוגן.

בן הזוג שלנו יכול לעזור לנו למנף ולהגשים את הרצון שלנו או להרוס אותו, ההורים שלנו, חברים כל מי שמסביבנו אחראים לא פחות מאיתנו על היכולת שלנו להגשים את הרצון שלנו. מי שיש לו את היכולת לייצר לעצמו את התמיכה שהוא צריך על מנת להגשים את רצונו יש לו סיכוי להצליח.

אישה שרוצה להתגרש אך לא תקבל תמיכה מהוריה, חברות, אנשי מקצוע יהיה לה כמעט בלתי אפשרי להתגרש, ילד שירצה מאד להצליח בלימודים, אך הוריו יסירו מעצמם את האחריות לגביו, לא יעירו אותו בבוקר אם הוא צריך לפעמים, לא יעזרו עם השעורים הפרטיים, לא ישאלו מה קורה ויתעניינו עם המורה, הסיכוי שהוא יצליח הופכים לכמעט אפסיים. גבר שרוצה לחזור לשחק כדורסל בערב עם החברים ובת זוגתו תעשה פרצופים, "צריכה את העזרה עם הילדים", "לא רוצה להישאר לבד" וכו' לא ילך כנראה לשחק כדורסל ואם נחזור לדוגמא שלנו של הרץ, אם הוא יצטרף לקבוצת ריצה יש סיכוי גדול יותר שהוא יתמיד.

לפני כמה שנים, אמרה לי אישה שרבה עם אחיה ואחותה על ירושת הוריהם, אני רוצה לסיים את הסכסוך רוצה לתת להם את המגיע להם אבל אז אשאר לבד בהחלטה. ילדי ובעלי לא מסכימים ובלעדיהם לא אוכל להסכים. על פי שנדמה כי הדברים תלויים בנו הם גם תלויים מאד במי שעוטף אותנו, במי שנותן לנו כוח או במי שהורס ומקלקל לנו את הכוח.

מסקנה : תחשבו טוב במי אתם בוחרים להיות הפיגום והעוגן שלכם, כוח הרצון שלכם תלוי גם בהם.